קפה בתל אביב VS גבעתיים
(או: למה אני שותה פחות קפה מאז המעבר) בחודשים הראשונים למעבר שלי לגבעתיים, רציתי לעשות את מה שהייתי עושה הרבה
Menu
(או: למה אני שותה פחות קפה מאז המעבר) בחודשים הראשונים למעבר שלי לגבעתיים, רציתי לעשות את מה שהייתי עושה הרבה
כחובבת קפה (שלא לומר, מכורה) אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשעברתי לגור בגבעתיים – כלומר, כחצי שנה לפני כתיבת הפוסט הזה,
מוּזָרִים שְׁנֵי אֲנָשִׁיםעוֹמְדִים חָפְשִׁיִּים זֶה מוּל זֶהבְּמַצָּב הִכּוֹן: מוּכָנִים לִשְׁלֹף אֶקְדָּחאוֹ לְכוֹפֵף יָד אֲנִי רוֹצָה לִלְחֹשׁ בְּאָזְנֵיהֶם:זֶה הַקְּרָב הַלֹּא נָכוֹןמִי
לְמַמֵּשׁ אַהֲבָה – זֶה לַהֲרֹג שִׁיר מסע-שיר לממש אהבה זה להרוג שיר. אני חושבת שזה שיר. או יותר נכון –
לחטט בפצעים, בגוף, ברגש, זה דבר לא רצוי ועם זאת ממכר.
ואיך אפשר להימנע, להתרחק, להיזהר?
קַמְתִּי בַּבֹּקֶר לְחַפֵּשׂאֶת הַקָּפֶה הֲכִי טוֹב בָּעִיר.מַזָּל שֶׁיֵּשׁ פֹּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בָּתֵּי קָפֶהאַחֶרֶת הָיִיתִי קָמָה בַּבֹּקֶרוּצְרִיכָה מַמָּשׁ לְחַפֵּשׂמַשְׁמָעוּת. מסע-שיר
קַמְתִּי בַּבֹּקֶר לְחַפֵּשׂאֶת הַקָּפֶה הֲכִי טוֹב בָּעִיר.מַזָּל שֶׁיֵּשׁ פֹּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בָּתֵּי קָפֶהאַחֶרֶת הָיִיתִי קָמָה בַּבֹּקֶרוּצְרִיכָה מַמָּשׁ לְחַפֵּשׂמַשְׁמָעוּת. מסע-שיר
“אני אוכלת לבדי על הספה” הוא שיר על בדידות מול הטלוויזיה, בעצם. אבל ראיתי אמא בבית קפה שאיננה לבדה ואיני בטוחה מה מבין השניים בודד יותר.
זאת ועוד בפוסט (ובשיר)