מאיפה מתחילים?

קַמְתִּי בַּבֹּקֶר לְחַפֵּשׂ
אֶת הַקָּפֶה הֲכִי טוֹב בָּעִיר.
מַזָּל שֶׁיֵּשׁ פֹּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בָּתֵּי קָפֶה
אַחֶרֶת הָיִיתִי קָמָה בַּבֹּקֶר
וּצְרִיכָה מַמָּשׁ לְחַפֵּשׂ
מַשְׁמָעוּת.

מסע-שיר

כבר כמה שנים לא טסתי. הייתה לי טיסה לפריז שדחיתי מטעמי קורונה וכשהגיע המועד המיוחל כבר לא עליתי עליה. עבדתי במרחק אוטובוס. עכשיו אני עובדת במרחק אופניים.

בכל פעם שאיני מוציאה כסף על טיסה, למשל, אני עושה חישוב שמאפשר לי שפע מקומי: כרטיס טיסה שווה אולי 100 כוסות קפה פלוס שיחה פילוסופית (לפעמים אף ויכוח) עם החבר הכי טוב שלי, שבאורח פלא, הוא היחיד בעולם שאיתו אני גם רבה.

אני מרגישה שלהתרחק מהבית, מהשפה, מהקהילה, זה כמו להפוך את עצמי לסביבון – להסתובב להסתובב ולעולם לא למצוא את מה שאני מחפשת, שאם אני כנה עם עצמי – הוא שורשים, הוא השפעה, הוא שייכות, הוא התקבלות.

אם אדם ‘נורמטיבי’ עושה צעדים כל חייו כדי להיות קשור ושייך, עבור משוררת, שתמיד מציבה את עצמה מעט בצד, מעט מחוץ לדברים, כמתבוננת ומשקיפה ולעיתים מבקרת ולעיתים מפרקת חלקיקים ומרכיבה מחדש, עבור משוררת זה סיפור אפילו מורכב יותר.

לכן הגעתי להסכם עם עצמי – כמו חקלאי טוב, הקשור לאדמתו, אהיה אני יצור עירוני אורגני שכל פירותיו הרוחניים בוקעים עבורו מתוך האספלט – החברים הקרובים, הקהילה, הפרנסה, האהבה. כל אלו נמצאים ברדיוס הקרוב ביותר, ממש ממש כמטמון מתחת לגשר, וכל שאני צריכה הוא להשתהות, להפסיק עם הריצה והחיפוש, ולעשות מקום לכל שמצוי כאן, עכשיו.

בתי קפה נהיו לי בתי כנסת. מרחבים של משמעות. של כינוס עצמי אליהם. שכשאני מרגישה אבודה הם המפלט שלי – ולא חוויית חו”ל נוספת, אפילו לא סרט. בית קפה. ומתוך כך החיפוש – היכן מצוי הקפה הטוב ביותר (וגם – הקרוב ביותר?). ואם אני מוצאת אותו – מה היעד הבא? וכך גם בלבי.

השיר מדבר על חיפוש משמעות. על חוויית שוטטות עירונית, בודדה במעט. הוא מסתכל על זה מעט בריחוק, בגיחוך, ומעט בהבנה שחיפוש משמעות הוא דבר גדול, אך הוא גם מצוי בפרטים הקטנים ביותר – למשל, בספל הקפה הבאה.