Menu
גַּם הַשֵּׁינָה
וְגַם הַמַּחְסוֹר בָּהּ
מְבַזְבְּזִים לִי אֶת הָעֵרוּת.
אוּלַי כָּל שֶׁעָלַי לַעֲשֹוֹת
הוּא פָּשׁוּט –
לְהִתְעוֹרֵר בִּשְׁנָתִי,
וּלְנַמְנֵם בְּהָקִיצִי,
וּלְהִתְחַמֵּק מִפִּתְרוֹן הַמִּשְוָאָה
הַבִּלְתִּי אֶפְשָרִית:
“הַכֹּל בְּמִדָּה”.
בסופו של דבר בהליכה בחיים, כמו שהולכים, אני מבינה שכל דבר מכיל ומגלם בדיוק את היפוכו כבר בתוכו. טוב ורע, שכר ועונש, כולם תמונת מראה אחד של השני, ובמובן הזה – אחד הם ולא ניגודים.
למשל, כל החיים “סבלתי” מחוש כיוון שבלשון המעטה אינו טוב במיוחד. אין לי שום מצפן פנימי שמכוון אותי ואם לא הייתי גרה בתל-אביב שבה הנוכחות של הים איכשהו נותנת מושג, בחיי שכל חיי היו עוברים בחיפוש אחר עצמי.
ודווקא המצב הזה שבו אני מטבעי לא ממש מקורקעת, משאיר אותי פתוחה יחסית לקליטה של דברים, לבניית המרחב. ואני חושבת שהחיסרון הזה האו בדיוק הופכו של הכישרון שלי עם מילים ועם שפות. לא בדקתי, אבל תמיד הייתה לי הרגשה. לוותר על משהו כדי שדבר אחר יתחזק.
אדם משקר לאשתו. והרי השקר עצמו אינו “חטא”, אינו מגלם רוע בעיני, אלא שהוא החומה שעכשיו מפרידה בין אותו אדם לבין אשתו. כחומה שסופה לקרוס עליהם. כל דבר מכיל את היפוכו.
השפע של הקפיטליזם מייצר התחממות. העולם מתמלא בחום כתוצאה מייצור, מפני שאין מה לעשות – תהליכים מייצרים חום ועליו להתנקז, כמו תנור וארובה. גם תנור בלי ארובה היה מתחמם ולבסוף מתפוצץ. מידת הצמצום, מאידך, מובילה לאיזון אבל גם לחרדה. מה אם לא יהיה… כל דבר מכיל את היפוכו.
השינה והמחסור בה “מבזבזים את הערות”. שכן – אם אני ישנה יותר מדי הרי שאני ערה “פחות מדי”. ואם איני ישנה איכות ה”ערות” נפגעת וכל העת אני מרגישה בגופי את הגעגוע לשינה, את הצורך למלא עוד מצברים. אין לזה סוף.
האהבה הרומנטית היא גם זו שעושה את הזוגיות לבלתי אפשרית. היא מייצרת מודלים שכמעט אף אדם לא יכול לעמוד בהם. אך היא מוסיפה אלמנטים לסיפור שמתבלים אותו היטב. אין פה טוב ורע, יש פה את הצורך הבלתי נמנע שדרוש מהאדם בהתבגרותו לקחת אחריות, למצוא את המידה, את האמצע בין החופש לגבול, בין החסד לגבורה.
נדמה לי שפתרון אותה משוואה בלתי אפשרית הוא מסע חיים. או לפחות – המסע העיקרי שלי בשנתי ה-33.
