Menu
מוּזָרִים שְׁנֵי אֲנָשִׁים
עוֹמְדִים חָפְשִׁיִּים זֶה מוּל זֶה
בְּמַצָּב הִכּוֹן:
מוּכָנִים לִשְׁלֹף אֶקְדָּח
אוֹ לְכוֹפֵף יָד
אֲנִי רוֹצָה לִלְחֹשׁ בְּאָזְנֵיהֶם:
זֶה הַקְּרָב הַלֹּא נָכוֹן
מִי שֶׁבֶּאֱמֶת צָרִיךְ לְכוֹפֵף אֶת יָדוֹ
אוֹ לִשְׁלֹף עָלָיו אֶקְדָּח
הוּא הַסִּפּוּר
תלמידה שלי (לעברית) סיפרה לי שאח שלה מתגרש וזה מטלטל את כל המשפחה.
"הוא התחתן עם אישה שבאה מכסף", היא סיפרה לי, "ואבא שלה קנה להם בית גדול עם בריכה. אבל אח שלי טובע בתשלומים על הבית הזה ולא מצליח להחזיק את המתנה הזאת ואשתו רק יודעת לקחת כסף מאבא שלה. שנים הוא שתק ובסוף נשבר לו והוא התפוצץ, ואז כשהוא רצה לנסות לתקן כבר לא היה עם מי לדבר.
הוא חושב שהיא לא יודעת לעשות כלום חוץ מלקחת כסף מאבא שלה, והיא חושבת שהוא לא יודע לעשות כלום כי הוא לא יודע להרוויח כמו אבא שלה. אז הם מתגרשים. 4 ילדים, בית, ושום דבר אחר".
–
הסיפור ארך רוב השיעור בעצם, ואני התמקדתי בעברית שלה שהשתפרה מאוד ועל אוצר המילים והשטף שלה ושמחתי – בכובע המורה ובכלל.
אבל אחרי השיעור הסיפור הזה לא עזב אותי.
אני לא מכירה את האח הזה ולא את אשתו ובטח שלא רוצה להתערב בחייהם. אבל נדמה לי כל הזמן שאנשים מכוונים את הכעס לדברים שלא יכולים להשתנות. שאף פעם לא יכלו. ואז כועסים על זה שמה שלא יכול להשתנות לא משתנה. ומתגרשים. למשל.
עוד לא הייתי בסיטואציה כזאת ואני לא יודעת, ובכל זאת כתבתי בעקבות זה שיר.
