חיטוט בפצעים הוא משל לכל דבר בחיים ובמיוחד למה שדורש איפוק: איך לא לגעת, לתת לגלד להחלים בזכות הזמן המבקש את החלמתו, והנה נשלחת היד מאליה לבדוק מה המצב, לגרד רק קצת – ובלי לשים לב, שוב פורץ דם.

אי שם בשנת 2010, בעודי חווה את שברון הלב הראשון שלי ויחד איתו את הפרץ ה"פואטי" הראשון, כתבתי לעצמי (במכתב לאותו אהוב ספק ממשי ספק דמיוני): "אני ואתה קוראי עיניים. הגוף עבור קוראי עיניים הוא כקליפת השום. למי שוקרא עיניים אין צורך בניתוחים, באיפורים, במסכות שכאלה."

עוד כתבתי, אולי כדי לנסות להתוות דרך: "כל קמט, כל כאב – רק כותבים וחורצים בדפי האדם. אל לכסותם, אל להתעלם – כי אם ללמוד ולהטמיע."

איני יכולה לספור את שכבות המייקאפ שבהן כוסו פניי במהלך השנים שעברו מאז. את הפגמים הרבים שניסיתי להסתיר. תלשתי שיערות לבנות רבות (אם כי טרם צבעתי). בלבי הבטחתי שלא אשוב לדבר עם אדם, והנה רק ניצוץ שמו על המרקע העלה אותו מתוך קבר הגעגועים. נפרדתי וחזרתי וחזרתי ונפרדתי והאשמתי את עצמי על שאיני יודעת לאהוב ולהיות נאהבת בעת ובעונה אחת. לא רק אחרים איני יודעת. שאת עצמי איני יודעת לאהוב.

מתבוננת אני מקרוב אל תוך המראה ואיני רואה פנים ולא צורה אלא נקבוביות רבות, צלקות, סדקים. כעורה דמותי במראה בעיני. בתמונות נדמה לי  תמיד שמשהו מעוות.

כולם אומרים, לאהוב את עצמך זה הצעד הראשון בכל מסע. לאהוב את עצמך. ומה יש לך מלבד עצמך במסע הזה?

האם אפשר לאהוב אהבה שלמה? מה שבטוח, הצעד הראשון בדרך להבראה: להתרחק מהמראה.