(או: למה אני שותה פחות קפה מאז המעבר)
בחודשים הראשונים למעבר שלי לגבעתיים, רציתי לעשות את מה שהייתי עושה הרבה כשגרתי בתל-אביב.
למעשה, בתל-אביב תרבות בתי הקפה הייתה כל כך משמעותית עבורי עד שכתבתי את השיר הזה על כך:
מאיפה מתחילים
קַמְתִּי בַּבֹּקֶר לְחַפֵּשׂ
אֶת הַקָּפֶה הֲכִי טוֹב בָּעִיר.
מַזָּל שֶׁיֵּשׁ פֹּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בָּתֵּי קָפֶה
אַחֶרֶת הָיִיתִי קָמָה בַּבֹּקֶר
וּצְרִיכָה מַמָּשׁ לְחַפֵּשׂ
מַשְׁמָעוּת.
בתל אביב חיפוש הקפה הגדיר את החיים שלי. פתחתי את הבלוג (שאחר-כך גם מחקתי) “מכורה לקפה”, כתבתי שירים על חיפוש קפה, 4 שנים מתוך השהות שלי בתל-אביב כמעט חייתי בקפה שפירא, זה היה התחליף שלי לסלון, למשפחה, לבית כנסת.
אבל בגבעתיים… פשוט לא יכולתי שוב לחיות ככה. חיפשתי בתי קפה, כתבתי מדריך, והייתה בי תקווה למצוא שוב משפחה פה, אבל האמת היא שלא הצלחתי. וכשחשבתי למה, הצלחתי למצוא לא מעט סיבות, ואת כולן אני אנסה לפחות לכתוב פה. אז הנה, מתחילים:
כלבים וילדים
לא כמו בתל-אביב, בה יש הרבה צעירים שעדיין לא “מצאו את עצמם”, נדמה שהמבנה הנפשי של גבעתיים הוא מבנה מסוגר יותר, של אנשים שעובדים כל היום במשרד ותחליף ה”משפחה” שלהם נמצא שם. אנשים מסודרים יותר, אם אפשר לומר, שכבר הגיעו לשלב של משפחה וילדים. כששאלתי אנשים פה איך אני יכולה למצוא קהילה בגבעתיים, כי בתי הקפה לא מספקים פה את אותה המשמעות, אמרה לי מישהי: “תאמצי כלב”. אחרות אמרו שיש להן קהילה סביב הילדים והמסגרות של הילדים.
ילד או כלב. גבעתיים מנסה לדחוק אותי לפינה הזאת, ה”נורמטיבית”, להיכנס סוף סוף לשבלונה הנכונה. והרי עברתי לכאן בעקבות הנסיון לקחת ברצינות את הקשר הזוגי שלי. סוף סוף “להתמסד”. ואני ניצבת בקונפליקט פנימי, קרועה בין תל-אביב לגבעתיים, בין ההרגל שלי לשוטט לי ולטעום ולהשתייך לרגע למקום, לבין הכובד של גבעתיים שמושך כמו משקולת להישאר בבית, להקים משפחה, להפסיק לחפש ולהתחיל למצוא. זה הרגל שעוד לא הצלחתי לפתח, זה פער שעוד לא הצלחתי למצוא לו פתרון שיביא אותי להרגשה של שקט.
הבית VS החוץ
מה שאפשר לומר לטובת העיר הזו, גבעתיים, הוא שהבתים פה הרבה יותר מכבדים את הדרים בהם. הרי זו הייתה הסיבה שמפאתה עברתי לפה מראש. התייאשתי מהחיפוש אחר פינה ראויה, בתקציב לא של הייטק, עבורי ועבור בן הזוג שלי. בתל אביב יש תחרות על דירות, יש פקק בפתחה של כל דירה שמתפרסמת, ובגבעתיים היה לנו קל למצוא, בעלת הבית קשובה אלינו ונחמדה ולא יכולנו להתעלם מזה.
ובסוג של מעגל קסמים – כשהמרחב הביתי מכבד יותר, הנרחב החיצוני מתפתח פחות. כשהחוץ מפותח פחות, המרחב הביתי מפותח יותר. אז אנשים יוצאים פחות. ויש פחות מקומות בחוץ לקיים בהם אירועים ומפגשים. בבתי הקפה באזור שלי אין אפילו חלל פנימי. אין כמעט מקום לשבת בו עם מזגן. רובם בכלל לא מנסים לייצר את האלטרנטיבה הזאת לבית, כמו שבתי קפה בתל-אביב בהחלט כן.
ולא רק שהחוץ, הרחוב, פחות נותן פה את המענה הזה, אלא שקיבלתי מבן הזוג שלי ליום ההולדת שלי, שחגגתי באותו חודש שעברנו בו לגבעתיים, לא פחות ממכונת קפה. טובה, יפה, עם מטחנת קפה מובנית וידית להקצפת החלב.
התחלתי לקנות פולי קפה ממקום שאני מעריכה במיוחד, אגרוקפה, ולמרות שחיפשתי חנויות קפה מקומיות לקנות מהן, הטעם של פולי הקפה מסביבי לא סיפק אותי. אז התחלתי להזמין אונליין ולהתענג על הטעם של הקפה שאני מכינה לעצמי. וכך נוצר גם בי מעגל הקסמים הזה. בפנים כבר יותר טוב מבחוץ. שזה דבר כמובן טוב, אם לא היה מתקיים בי הקול הזה שקורא למצוא דברים גם בחוץ. אבל כבר הבנתי שאת הקפה הכי טוב בגבעתיים אני מייצרת בבית של עצמי.
הגל השלישי של הקפה
בשנים האחרונות נטבע בעולם הקפה מושג: “הגל השלישי של הקפה”. הגל הראשון הוא ההגעה של הקפה לעולם המסחרי, לחנויות ולכל בית. הכוונה בעיקר לנס קפה ולמוצרי הקפה התעשייתיים למיניהם. הגל השני הוא תחילתם של בתי הקפה, עם עלייה מסויימת באיכות של הקפה. הקפה כבר נטחן במקום, כמו בארומה למשל או סטארבקס, והקפה הנמס הוחלף בקפה אספרסו.
הגל השלישי הוא כבר גל שמייצר תודעה מתקדמת יותר של קפה. בתי קפה או בתי קלייה שמתמחים אך ורק בקפה, שמתמקדים במנעד של טעם, באיכות הקפה, שלא מחפשים פולי קפה זולים אלא רוצים להביא אותם מהמקום הכי טוב ובאיכות הכי טובה. יש בגל השלישי מנעדים רחבים יותר של קלייה, של טמפרטורה, של מזיגה. ההגשה מוקפדת יותר, וההכשרה נרחבת.
בשנים שגרתי בתל-אביב, בלי להכיר את המושג “הגל השלישי”, התחלתי להימשך לבתי קפה שהרגשתי בהם את אותה איכות מוקפדת. התרגלתי לטעם שונה של קפה, מגוון, מיוחד, מסקרן. וכמו שאנשים מסויימים נפתחים לטעמים של יין (עד שהטקס של סיבוב הכוס ופתיחת הארומה, בין אם ברצינות ובין אם כמחווה פרודית-פלצנית, מוכר לכולם), נפתחתי אני לטעמים אחרים של קפה.
בתל-אביב תרבות “הגל השלישי” די מפותחת וגיליתי, בלי להתכוון, כמה וכמה בתי קפה מעולים שבאמת עונים על ההגדרה הזאת. הראשון שגיליתי היה Mae, ואחריו גם קפליקס, WayCub, קופי-לאב, קפה 51 ועוד.
ואלו היו תגליות כמעט בטעות. התפתח בי באופן לא מודע רדאר למקומות האלה ונמשכתי אליהם בקלות.
אבל כשעברתי לגבעתיים, והרחבתי את עצמי עד לגבולות רמת-גן, לא מצאתי את המקומות האלה יותר. גבעתיים רמת-גן נותרו, ככל שאני יודעת, בגל השני של הקפה.
ובבית שלי בהחלט מתקיימת איכות של גל שלישי.
וכך קרה שאני נשארת יותר בבית.
שבילי אופניים
איך קרה שגיליתי כל כך בתי קפה? כי אמצעי השיטוט המרכזי שלי היה אופניים.
ובתל אביב הרצון לשוטט באופניים מגובה בשני דברים חיוניים: שבילי אופניים, ודרכים יחסית מישוריות.
בגבעתיים אין את שניהם. אין שבילים, ויש המון המון עליות. התחלתי לחשוב פעמיים לפני שאני לוקחת את האופניים שלי לסיבוב. נכנסתי להרבה יותר עבודה בזום, והרבה פחות בבתי קפה במקומות שונים בעיר. לא הייתי חייבת, אבל מכל הטעמים שכבר נתתי, ואולי מתוך הקושי שלי להסתגל להבדלים הרבים כל-כך בין ערים קרובות כל-כך, שיניתי את אורח החיים שלי באופן משמעותי.
עברה רק שנה, ואני מנסה להתרגל לאני החדשה. אני מנסה לחשוב אם בזכות המעבר הזה אתחיל לחשוב על הקמת משפחה במקום על חיפוש של ריגושים חדשים, של משפחות חדשות בכל פינה בעיר.
אבל הייתי רוצה להצליח לשלב. להיות גם בפנים וגם בחוץ, בלי להרגיש שאחד עולה על השני.
אבל זאת כנראה שיחה לפסיכולוגית שלי…
עד לפעם הבאה
המכורה
כתיבת תגובה