Menu
מוּלִי מְרַצְּדִים חֲבֵרַי הַנֶּאֱמָנִים.
הָעֶרֶב הוֹלֵךְ וְנִבְלָע אֶל תּוֹךְ
עוֹלָמָם הַמְּרֻבָּע, מָלֵא הַצֶּבַע.
הַשָּׁכֵן שֶׁלִּי עוֹשֶׂה יוֹגָה
וְתָמִיד אוֹמֵר שֶׁעָדִיף לִי
לִלְמֹד לְהַאֲזִין לַנְּשִׁימוֹת שֶׁל עַצְמִי
אֲבָל כַּמָּה קַל לִי אִתָּם
הַחֲבֵרִים הַמְּרַצְּדִים,
אַף פַּעַם לֹא מְאַכְזְבִים,
לֹא שׁוֹאֲלִים יוֹתֵר מִדַּי שְׁאֵלוֹת,
לֹא מְצַפִּים לְהִתְנַצְּלוּת.
אֲלֵיהֶם נִפְתַּח לִבִּי הַקָּטָן בְּקַלּוּת רַבָּה
כְּמוֹ שַׂקִּית צִ'יפְּס בְּסוֹף הָאֲרוּחָה
שֶׁאֲנִי אוֹכֶלֶת בְּבַת אַחַת
בְּלִי לִקְרֹא כְּלָל מָה הַמַּרְכִּיבִים.
באחת השבתות ישבתי לי בבית הקפה השכונתי, ועל שולחני ניצבים שני ספרי שירה שזה עתה קיבלתי מידידיי והיה לי חשק לקרוא על מנת להכירם טוב יותר (בעיניי בעולם של כל כך הרבה ספרי שירה, טוב לבחור מבעד לאילו חלונות להציץ, וההכרות האישית הופכת את זה לנוגע יותר – כך עבורי).
בעודי מתאמצת לפענח את המהלך העדין של השיר, ממש מרגישה שהנה אני נכנסת לתוך מצב התודעה הצולל, הדרוש לקריאת השיר, והנה נכנסת ילדה (מנוזלת) בריצה לבית הקפה ומתיישבת על ספה אדומה וסמוכה לשולחן שבחרתי אני לשבת בו.
רגע אחריה פורצת האמא, אומרת לה: "אבל אמרתי לך שאנחנו יושבות בחוץ", והילדה (אולי כבת 3) משכה בכתפיה ואמרה: "אני רוצה לשבת כאן!". האמא יצאה החוצה, הילדה מרחה קצת נזלת על הספה. אני ישבתי לי וניסיתי לקרוא ספר שירה.
לאחר כמה דקות חזרה האמא והושיבה ילדה נוספת (הפעם כבת 8) ליד הילדה הקטנה על הספה, והלכה לקנות להן משהו לשתות. לא עברה דקה והילדה הקטנה התחילה לבכות. האמא חזרה עם כוס מיץ ביד והכוס נשפכה לה כשהניחה אותה על השולחן. הילדה בכתה. האמא אמרה לילדה הגדולה יותר: "מה קרה? אמרתי לך להשגיח עליה!" אבל הילדה הגדולה רק אמרה שהילדה הקטנה עצבנה אותה אז היא החליטה ללמד אותה לקח ולתת לה מכה.
האמא, שמצבה הלך והידרדר בעוד אני מתבוננת בה למחצה וחצי ממבטי עדיין נתון לספר השירה, הלכה להביא נייר לנקות את הנזק של המיץ, רק שכשהיא חזרה גם כוס שוקו נשפכה והילדה הקטנה המנוזלת לא חדלה מבכי והגדולה מצדה לא חדלה מהכעס שלה על הקטנה. היה רגע שהאמא פשוט נכנעה, ישבה והסתכלה בטלפון שלה. הילדות ישבו על הספה האדומה, בוכות ורבות ושופכות נוזלים.
ואני… קוראת ספר שירה. האם עבר בראשי לקום ולעזור לה? לא. לא רציתי להסתבך. שלא ישתמע אפילו לא במרומז שאני יודעת משהו שהיא לא, שאני חושבת שאם מראש היא לא הייתה נכנעת לישיבה של הבת הקטנה על הספה אלא מציבה לה גבול ברור שמראה: "אני האמא, אני הסמכות" אולי שום דבר פה לא היה קורה. אבל אני רווקה ללא ילדים, ומה לי ולעולם הזה, המוזר, שכוחות קטנים מסובבים כוחות גדולים בקלות רבה?
אני מעדיפה לבהות בספר. האמא מעדיפה לבהות בטלפון. ולפעמים, בבית, כדי לא לחשוב, אני חושבת על החברים המרצדים, הנאמנים, על המסך. כמה הם נשלטים. צפויים. ואם לא, כמה הבעיות שלהן לא נוגעות לי אלא כצופה.
