שיר אהבה לך, אלמוני

 

אֵין יוֹם שֶׁבּוֹ אֵינִי מִתְאָהֶבֶת

בְּזָר גָּמוּר

וְתָמִיד הַסִּפּוּר כְּבָר גָּמוּר בְּרֹאשִׁי

אַךְ נַפְשִׁי מְבַקֶּשֶׁת לָצֵאת לְחָפְשִׁי

מִבְּעוֹד מוֹעֵד

לֹא לְהִסְתַּכֵּן בִּלְאַבֵּד אֶת הַזָּר

שֶׁרָק בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה יִהְיֶה מֻכָּר

עַד מְאוֹד

וּבַיּוֹם אֶתֵּן לוֹ לַחֲלוֹף עַל פָּנַי

לֹא אֶחְמֹד אוֹתוֹ לְעַצְמִי

אֶת הַזָּר

שֶׁהָלַךְ זֶה מִכְּבָר

כִּי נִזְכַּרְתִּי טִפָּה מְאֻחָר

שֶׁבְּעֶצֶם עוֹד לֹא קָרָה

שׁוּם דָּבָר.

מסע-שיר - על אהבה קפיטליסטית

היום בבוקר יצאתי לבית קפה, עם ספר בתיק וללא טלפון נייד, כדי להקדיש זמן לתחביב שקמים לו מתחרים רבים, לוכדי זמן ומרוקני נפש – הלא הוא קריאה. 

לקחתי איתי ספר הדרכה עצמית, כי הרגשתי פתוחה בבוקר השבת הזו קצת ללמוד מאנשים שהצליחו – והכוונה שלי היא לגמרי כלכלית – ולנסות קצת להיות כמותם, קצת לצאת מתוך טבעי המשוררי ולהטמיע בעצמי תכונות קפיטליסטיות, מספקות כל-כך, של הצלחה כלכלית.

פתחתי את הספר בראשיתו, כלומר בעמוד הראשון, אבל הייתה כותרת בתוכן העניינים שצדה את מבטי: "בחירת בן/בת זוג אחראית לתשעים אחוזים מהאושר שלכם.". וכך טוען רובין שארמה, מחבר הספר: 

"אני זכיתי לאושר הגדול ביותר בשלב מאוחר למדי בחיי, אם לומר את האמת, ואני חייב להיות ישר איתכם, תמיד.
באמצע שנות החמישים שלי מצאתי חברה אמיתית לחיים. אישה שמבינה אותי, שמשדרת איתי על אותו גל ושגורמת לי להרגיש שמצאתי את האחת שאיתה ארצה לחיות עד יומי האחרון.

[…] תראו, כמו שהסברתי בפרק הקודם, כל היחסים הרומנטיים יכולים להיות מאתגרים בתקופות מסויימות. הסיכויים שתמצאו את בן הזוג האידאלי בפעם הראשונה או השנייה או השלישית נמוכים למדי.

[…] ג'וליה צ'יילד אמרה פעם, "הסוד של נישואים מאושרים הוא מציאת האדם הנכון. תדגעו שצדקתם אם תשמחו להיות איתו כל הזמן." זה מה שיש לי עכשיו, ואני מאחל אותו דבר גם לכם."

הטקסט הארור הזה, שאמור היה לעודד אותי ל"פעולה נכונה" בעולם, לא רק ששיתק אותי, אלא שגרם לי להרהורי חרטה של ממש בבחירה שעשיתי בחיים שלי. "תשמחו להיות איתו כל הזמן"… אני לא חושבת שאצלי זה תקף לגבי מישהו בכלל. ומערכות יחסים כאלו שהיו לי בדרך כלל התגלו כאובססיביות וככואבות ביותר. מה גם שהוא זורק לאוויר, כאילו כלום, דברים כמו "שמחה", "לחיות עד יומי האחרון", "בן זוג אידאלי". על מה הוא מדבר כשהוא אומר "אידאלי"? האם "זוגיות" ו"אידאל" הן בכלל מילים שיכולות ללכת ביחד?

הדבר הראשון שהרגשתי היה, כמו שאמרתי, חרדה על הבחירות שלי. הרגשה שאני טועה בדרך. שהפילוסופיה שלי של "מה שיש הוא טוב מספיק", ושיש ימים של למעלה וימים של למטה, ושעצם הבחירה בזוגיות היא מסע הרבה פחות פשוט מהמסע הרווקי. משום שכרווקה, יכולתי לייצר כל כך הרבה סיפורי פנטזיה – כמו שכתבתי בשיר שצירפתי פה. אבל לא הייתי תלויה באף אחד, או חייבת לאף אחד, והאהוב המדומיין שלי יכול היה לשמור על צורתו האידאלית, יכול היה לאהוב אותי כפי שאני חפצה, ולהיפך. 

האהוב האידאלי היה לפעמים ממשי, אבל הממשות הזאת לא הצליחה להחזיק זמן רב בממשותה. ואילו בן-זוגי הנוכחי הוא רחוק מלהיות אידאלי. הוא אדם שלפעמים מתגלה כאידיוט גמור ולפעמים כמתוק במיוחד ולפעמים מפתיע בדברי חוכמה או אינטואיציות חריפות. אבל אין בו הרבה מהדברים שהייתי קוראת להם "אידאל" – ועם זאת גיליתי שאני בהחלט יכולה לחיות איתו, לאהוב אותו – אך בצורה יומיומית, כזאת שבדרך כלל לא עולה על גדותיה, שלא מבקשת ממני להקדיש אליה את כל כולי – אלא היא חלק נעים מחיי.

את כל הטיעונים האלה שיטחתי בפני רובין שארמה, שהתעלל בי נפשית עם המילים הנוראיות שלו. "תקשיב, אני לא עושה טעות, זה אתה ששבוי בתפיסת אהבה קפיטליסטית!". זרקתי את זה והרגשתי שיש פה משהו. שהקפיטליזם באמת מייצר הרגשה שתפקידו של בן-הזוג, כמו כל מוצר שאנחנו בוחרים מתוך השוואה של מוצרים רבים, הוא להיות אידאלי. 

כדי לגבות את המחשבה הזאת חיפשתי בגוגל: "אהבה קפיטליסטית", ומצאתי כתבה מרתקת שכתבה ד"ר אווה אילוז בשם: איך משפיע הקפיטליזם על האהבה שלכם" שפורסמה בעיתון הארץ לקראת ולנטיין בשנת 2012. והיא כותבת שם:

על פניו, הסיבה לבחירת בני זוג היא רגשית. ואולם, ההתאהבות והבחירה תלויות במה שאני מכנה "האקולוגיה של הבחירה". האקולוגיה של הבחירה היא מערכת כוחות סמויים – גיאוגרפיים, תרבותיים וכלכליים – שקובעים אילו בני זוג וכמה בני זוג נתונים לבחירתנו, ואת האופן שבו אנו בוחרים בהם.

[…] בתקופה הטרום-מודרנית אנשים בחרו להינשא ממניעים הקשורים לחובה חברתית ומוסכמות. בתקופה המודרנית אנשים בוחרים בנישואים כאמצעי למימוש האני הפנימי שלהם.

אז ישנם כוחות סמויים שקובעים את הבחירה הזאת, ובכלל את המבנה החברתי. הנישואים התחילו כמוסד שמייצר סטטוס חברתי, או אולי שומר על סטטוס חברתי מסויים (כמו בחברות מסורתיות עדיין), ואילו היום – זה כלי למימוש "האני הפנימי" – שזה לכשעצמו להרגשתי מושג מתעתע ודי משתנה. ואם לא מסובך מספיק להבין מהו ה"אני הפנימי" שאליו אני מכוונת עכשיו, זה שבן הזוג יתאים לו עד כדי כך שיענה להגדרה הקשוחה של שארמה – "אידאלי", אם זה לא מספיק מסובך, אווה אילוז ממשיכה:

בעולם של אפשרויות בחירה בלתי מוגבלות, צצו באינטרנט אתרי ההיכרויות, מיזמים קפיטליסטיים רווחיים שעוזרים במידת מה למיין את המוני המועמדים לזיווג. בתקופה הטרום-מודרנית, ננקטו שיטות בסיסיות מאוד בחיפוש אחר בן זוג. אז לא השתמשו בטכניקות שיטתיות של בחינה עצמית מדוקדקת המחייבת מודעות נפשית מפותחת כדי למצוא בן זוג, ונטו להתפשר על המועמד הסביר הראשון שנתקלו בו.

אווה אילוז משתמש במילה שקשה מאוד לאנשים מפותחים בעולם הקפיטליסטי (כמו למשל רובין שארמה): "להתפשר". להתפשר… בעבר "נטו להתפשר על המועמד הסביר הראשון שנתקלו בו". 

אני היום בת 36, ויודעת שתחושות האהבה הכי חזקות שהרגשתי היו בגיל 18 בערך, כלומר אני כבר פי 2 מהגיל שבו באמת יכולתי לומר שאני "מאוהבת", ולהתרגש מגברים שפגשתי עד שלא יכולתי להחליף איתם מילה. ולכן אני מאמינה שאם הייתי מתחתנת בגיל 18 הייתי ככל הנראה שמחה בבחירה, כל עוד לא הייתי נתונה ללחצים הקפיטליסטיים של להתנסות, לערוך סקר שוק לפני שאני בוחרת במוצר ה"אחד". אבל למען האמת, ואת זה אני אומרת מניסיון, בשוק האהבה, בניגוד לשוק המוצרים, ישנם רגשות חזקים מאוד שפועלים וכל "נסיונות האהבה" האלו משאירים צלקות, טראומות, כאבי פרידה קשים, ורוחות רפאים שחוזרות בחלומות או מנסות לשכנע לפעמים שאיתן הכל היה יכול להיות טוב יותר. 

זו לא טקטיקה רעה, בכל הנוגע לאהבה, להתנסות פחות ולהתמקד יותר במה שיש. 

אחרי הסבסל שנגרם לי מקריאת השורות של רובין שארמה, המאמר של אווה אילוז הצליח להרגיע אותי. הוא כותב כמו שקפיטליסט עשיר (והוא אכן כזה) צפוי לכתוב. הוא שוכח שבדרך כלל ריבוי האופציות, ריבוי הפעולות שאפשר לעשות, לצד החיפוש אחר ה"מושלם", הם המייצרים את הכאב הגדול ביותר. הוא שוכח את הסיפוק הגדול בלזכור שאני ומי שלצדי לא מושלמים, ובכל זאת אנחנו מצליחים בתוך הכאוס הזה ליצור מבנה כלשהו של יחד – דבר שהופך לפחות ופחות מובן מאליו בימינו. גם אווה אילוז כותבת:  "בעולם של אפשרויות דומות קשה להסתפק באופציה אחת, ותמיד יהיה הניסיון לשפר." לכן, בעצם הפסקת הניסיון לשפר יש הקלה.

אני מתפתה כל הזמן לרצות לשנות, בכל התחומים. ואז אני נושמת, נזכרת במסע הארוך שעברתי, באותם פלונים ואלמונים שכתבתי להם שירי אהבה, למרות, ואולי בזכות שלא נתנו לי דבר. ואומרת תודה על שאני חיה עם אדם כלל-לא-אידאלי אבל שלצדו יש לי דבר גדול יותר משיר. יש לי מציאות. 

 

לקריאה נוספת