הרבה שנים הייתי רווקה.
הרהב שנים כתבתי שירים על אהובים בלתי מושגים, אבל מחוץ לשירה, גם ניהלתי מערכות יחסים עם אותם הגברים. בדרך כלל – אמנים בלתי מושגים, שלא רוצים ממני שוב דבר מלבד ה"פואטיקה". וכנראה גם ההיפך הוא הנכון – אני לא רציתי כלום מהם.

מה שמעניין הוא, שכשנכנסתי למערכת יחסים "רצינית", תמיד עלו בי גלים של פחד לא פואטי בכלל. פחד עמוק, לצד רצון לפתוח את דלת המילוט, או במילים פשוטות יותר. רצון להיפרד. אבל רצון בוער, כפוי כמעט.
היו שנים, בעיקר בשנות ה-20 שלי, שפירשתי את הרצון הזה כרצון של המשוררת שבי. כשאני בתוך קשר היא לא כותבת, וכשאני לא בקשר אלא רק מתרועעת עם כל אותם "שוברי לבבות" – המשוררת שבי פורחת.
כך האשמתי את המשוררת שבי כשנפרדתי בפעם הראשונה מקשר ארוך, וחוויתי שברון לב אמיתי. כלומר, לא יכולתי לאכול או לישון כמעט, לא יכולתי להפסיק לבכות. אבל המשוררת הייתה מאושרת (או משהו שדומה לזה, לפחות). כמה שירים היא כתבה באותה עת.
ולכן אמרתי לעצמי – נפרדתי כדי לכתוב שירים. החיים היו משעממים לצד בן הזוג. אך למעשה זו לא הייתה האמת. נפרדתי כי פחדתי להישאר.

כך קרה לי בכל קשר שנדמה לרציני. עלה בי פחד עמוק ובוער שלמד להאשים את כל מי שאיתי בכך שהוא לא "מספיק טוב עבורי", למד למצוא כל פגם קטן כדי ששוב אוכל ללכת. במקביל, הייתה המשוררת שחיפשה על מה לכתוב והכי קל לכתוב על החור הזה בלב שלא מתמלא כשהייתי לבד. הדבר הזה השאיר אותי בלופ מאוד בעייתי מבחינת מערכות יחסים.

לקחו עוד כמה שנים עד ששמעתי את ההגדרה הזו – ROCD, וכמה דברים נפלו במקומם.
מסתבר שלאותו OCD שמזוהה עם כפייתיות בתחום הנקיון ישנם כל מיני גילויים אחרים. OCD היא מחלה פרפקציוניסטית, מחלה של "לשים דברים במקומם", של חיפוש ודאות. במערכות יחסים – הודאות היחידה היא הלבד. כי ברגע שנמצאים עם מישהו יש הרבה יותר מקום ללא נשלט, ללא בטוח. הוא יכול ללכת. יכול לקרות לו משהו. תמיד יכול להיות שיש אדם אחר מתאים יותר אי שם. הוא כבר לא פנטזיה, אבל הפנטזיה תמיד נלחמת במציאות של אותו אדם שאף פעם לא ייראה כמו ה"אחד" המדומיין. לכל אדם יש ספק כלשהו, אולי, אבל ב-ROCD הספק הזה מחייב פעולה, איזשהו טקס או בדיקה כדי לייצר וודאות. ודאות שבחרתי נכון, או ודאות שלא יעזבו אותי.

איך נראה טקס כזה? אני מצרפת סיכום שערכתי מתוך ספרים מקצועיים בנושא: